מד מן: נוסטלגיה מרדימה

כשפגשנו בפעם הראשונה את דון דרייפר, המלך של 'מד מן', האיש שהחזיר אותנו לשנות השישים, הא נראה כמו איזה פוסטר לכריזמה. יפה כמו טייס חלל. הוא משתמש בגבריות המתפרצת שלו על מנת לפעל גברים ונשים כאחד.

יחד עם זאת, כשהתוודענו אליו בפרק הראשון, הוא היה בפאניקה. מצאנו אותו בעיצומו של מאבק להמצאת מודעה עבור סיגריות 'לאקי סטרייק'. "אין לי שם רעיון", הוא מתלונן בפני הפילגש שלו. הוא בטוח שהוא הולך הביתה, ואז, בפעם הבאה שפוגשים אותו, הוא מוקף חבורת מנהלים צעירים שחושבים בשבילו רק בשביל לקבל את פרס חוסר הקרדיט.

העצבים שלו הם סוג של תיאטרון, כמובן, והוא מתפלסף אודות העובדה ש"הטבק של כל אחד אחר הוא רעיל", חוץ מהטבק המוזהב של לאקי סטרייק. הוא מגלם את הילד הרע של הטלוויזיה, ומעפיל על קודמיו. הסדרה הפכה ללהיט מיידי, ודרייפור עצמו נודע כאיש שיודע לקרוא סמלים אך אינו מסוגל לקרוא את עצמו.

מד מן

בעונה השישית, 'מד מן' היא במובנים מסוימים תכנית שאפתנית אפילו יותר ממה שהייתה בהתחלה. היא מקנה תחושה של תכנית ייחודית, עם עיוות לגיטימי של הדמויות והעלילה. היא התחילה בקצב איטי שהרדים אותי כל פעם מחדש, וככל שחלפו העונות, היא קיבלה ביטחון עצמי להיות אפילו מרדימה יותר. אחרי כל כך הרבה שנים, 'מד מן', מבחינתי, מהווה תכנית נוסטלגיה לעצמה.

בסרטון: קטעים של דון דרייפר בסדרה "מד מן"

צור קשר: