?בית אבות גיל הזהב או הגיע זמן איכות

קשישים יקרים, סבא, סבתא- פתאום מציף אתכם נהר אדיר של זמן? אתם לא יודעים איך להתמודד עם החלל הריק? עם התחושה שכאילו כבר לא זקוקים לכם יותר? אתם בחברה טובה. 

הפרישה מהעבודה מלווה בשלל חששות וקשיים לא פשוטים. מה עושים? היערכות נכונה, ניצול מירבי של הזמן, רצון להתפתח ולהעניק לחיים משמעות- כל אלה יכולים להפוך את הקשיים לאתגרים חיוביים, ואת הפרישה מהעבודה לתחילתה של התקופה המופלאה ביותר בחייכם

"איש אינו מעוניין למות צעיר, ואף אחד לא רוצה להזדקן". סתירה, פרדוקס- לא משנה איך נקרא לזה ; עובדה היא שכך אנו מתייחסים אל הגיל המבוגר בעידן המודרני ללכת לבית אבות או מוסד זה דבר שלא רוצים לחשוב עליו בכלל...

למה בעידן המודרני? כי במשך אלפי שנים היתה האנושות משוחררת מעיסוק בסוגיית "החיים המאוחרים". תוחלת החיים היתה קצרה לאין ערוך מן המוכר לנו כיום ואנשים ראו כתופעת טבע את עובדת הסתלקותם מן העולם בגיל 30, 40 ו- 50. אלה שהאריכו ימים מעבר לגיל 50 נחשבו זקנים מופלגים ולא רבים שרדו כדי להגיע לגיל 60.

במהלך הדורות הצליחה, כידוע, הרפואה להתגבר על שורה ארוכה של גורמי תמותה והביאה לעלייה מתמדת ורצפוה בתוחלת החיים, ואנו עדים לכך בכל המדינות המפותחות בעולם המערבי. מיליוני גברים ונשים בעולם חוצים בהתמדה את גיל 65, שהוא הגבול המקובל בין "הגיל השני" ו"הגיל השלישי", ותוחלת החיים הממוצעת מתקרבת ל- 80 שנה, עם נטייה ברורה "לטובת" הנשים.

מנגד, מתבטא הצד האחר של החיים הארוכים בתופעות הזיקנה למיניהן, שהיו עלומות או בלתי רלוונטיות בדורות הקודמים. הגריאטריה והגרנטולוגיה הולכות ותופסות מקום נכבד יותר ויותר בתחום ההתמחות הרפואית, ותופעות שונות של "בלאי" גופני, שכלי ונפשי, סימפטומים שונים המעידים על "בגידת הגוף", שורה ארוכה של מחלות ומפגעי בריאות הנובעים מגילו המבוגר והמבוגר מאוד של האדם- כל אלה מטביעים חותם רציני ונכבד על ההוויה האנושית בתחילת המאה ה- 21.

ובכל זאת- השורה התחתונה היא שהרפואה המודרנית מסייעת לאחוז ניכר מהאנשים להגיע לגיל הפרישה כשהם בריאים יחסית ומתפקדים כהלכה בתחומים הקוגניטיביים והגופניים.

פרישה לדיור מוגן ומעבר לבית אבות - על צעד נועז ודימוי עצמי פגוע

קצת היסטוריה: פרישה מהעובדה היא תופעה חברתית חדשה יחסית. היא באה לעולם לפני כ- 100 שנה, ביוזמתו של הקנצלר ביסמרק בגרמניה, שרצה להניע אנשים מוכשרים להצטרף לשירות הציבורי בקיסרות הגרמני. כבר אז נחשב ההמלך כצעד נועז וחסר תקדים והוכר במהלך השנים כיסוד החקיקה הסוציאלית.

  במהלך השנים נוספו מדינות רבות שעיגנו את הפרישה מהעובדה בחקיקה הסוציאלית שלהן, אולם אחרות הצטרפו למעגל רק בשנים האחרונות ממש, ויש בעולם לא מעט מדינות שבהן אין כלל חקיקה המחייבת פרישה מהעבודה בגיל מסוים.

ראוי להזכיר כי בשנים הרחוקות ההן, בימיו של הקנצלר ביסמרק, בשלהי המאה ה- 19, היתה תוחלת החיים קצרה בהרבה מהמקובל היום, ולכם גיל 65 נראה סביר והגיוני כגיל פרישה, שכן מספר שנות החיים שאחרי גיל זה היה קצר. המיתוסים הרבים בנושא הפרישה מהעבודה, שקיימים עדם היום, נובעים ברובם מדעות קדומות (כגון סיכוייו הגוברים של הפורש מעבודתו לחלות עקב הפרישה), וחלקם מעוגן בעבר הרחוק ההוא, ימי תוחלת החיים הקצרה יותר, ימים שבהם הפורש היה בגיל שנחשב מבוגר מאוד. הפורש נראה קישש, שחוק, חולה, חסר אנרגיה ומשולל אמביציות, ותקופת הגמלאות נתפסה כתקופת מעבר בין חייו הפעילים של האדם לבין התקופה שבה הוא יהיה נתון למחלות ולדכאונות- עד לפטירתו.

בנוסף, למרות מאה השנים שחלפו, נתון עד היום המונח "פרישה מהעבודה" לתגובות ולפרשנויות שונות. מצד אחד, רואים בו הישג סוציאלי יוצא דופן ומאידך הוא מעורר פחדים ודאגות, בעיקר בקרב אלה שלא נערכו כראוי ל"יום שאחרי". אלה האחרונים מצאו את עצמם נתונים להלכי רוח קודרים, משוטטים באפס מעשה, כואבים את פרידתם מהעוצמה שהקנה להם תפקידם, מנותקים מהמעגל החברתי של עמיתיהם לעבודה, בעלי דימוי עצמי פגוע ומעמד מוחלש אפילו בבית ובמשפחה.

"גיל המעבר"

אין ויכוח על כך שתקופת הפרישה מהעבודה היא ללא ספק תקופה של שינויים רבים: העבודה חדלה מלהיות המקור העיקרי, וארולי היחידי, לסיפוקים ולאתגרים שונים. הפורש עבור מסוג אחד של חיים ומעמד לסוג אחר לגמרי. לפתע הוא מתמודד עם בעיות שלא הכיר ולא שיער את קיומן, וברוב המקרים אף לא הוכן להתמודד איתן כראוי. זהו תהליך מורכב ביותר, בעל היבטים פיזיים ורגשיים.

חמישה תהליכים מרכזיים מרכיבים את הקשיים של גיל הפרישה:

1.            מעבר חריף מדי מעבודה לגמלאות: 

כיום מקובל לפרוש מהעבודה בסיבות גיל 65. כאמור, בזכות הרפואה המודרנית אדם בגיל זה הוא בריא יחסית ומתפקד בהלכה בכל התחומים. עם זאת, ניצב הפורש מן העבודה בפני מציאות חדה לחלוטין: ככל שחולפות השנים מתחדדת ומתחזקת בנו תחושת "הזמן ההולך ונעלם".

 

הצללים המתארכים של השנים צובעים בעצב את המבטים על הזמן החולף. תמונות העבר משמשות תזכורת כואבת לשנים שחלפו ולזמן האכזרי שנעץ בנו את שיניו. לפתע (זה תמיד לפתע, אפילו אצל מי שהכין את עצמו לכך), כמות עצומה של שעות שהיתה מוקדשת דרך שגרה לעבודה- מתפנה, ולתוך חייו של האדם נשפך אשד אדיר של כ- 200 שעות פנאי לחודש.

הזרם הכביר הזה של הפנאי יכול להיות- בהתאם לאישיותו של האדם או להיערכותו למצב החדש- נכס נפלא, או להיפך: נטל מפחיד.

זאת ועוד: עם עזיבת מקום העבודה, מאבד הפורש את "המעמד" שהקנה לו תפקידו: כבעל סמכות, כנותן הוראות, כאוטוריטה מקצועית, כמומחה בעל שם ומוניטין. מידת השפעתו, גם בתחומים שהיה רגיל להיות בהם גורם שיש להתחשב בו, הולכת וקטנה עד שתפוג כליל. בל נשכח היבט נוסף, הקשור במשקלו ובמקומו של מקום העבודה בחיינו, כגורם תומך, מסייע, מתווך חברתית, מהווה "בית שני", ועוד. כל אלה נחלשים כאמור ומתפוגגים לחלוטין בשנים המאוחרות יותר של חיי הגמלאות.

2.            מעגלים חברתיים מצטמצמים

מקובל לומר ש"אין האדם קונה לו חברים חדשים בתקופות המאוחרות של חייו". אכן תהליך ההסתגלות החברתית הוא קשה ואיטי יותר, ובמקומם של ידידים ורעים שנעלמו מחיינו נוצר מעין ריק שאינו מתמלא כלל או באופן חלקי בלבד.

מי שלא שמר על יחסים הדוקים עם עמיתים וחברים לעבודה, עלול להתנתק מהם עם פרישתו, ואילו במעגלים החברתיים האחרים מתחיל התהליך הנוגה של "היעקרות מן הנוף" של אלה שהיינו רגילים לבלות בחברתם את שעותינו הפנויות.

3.            תלות גוברת

חיים עצמאיים נבחנים בימינו במידת ניידותו של האדם וביכולתו הכלכלית לממן את שאיפותיו, והי בהחלט העת להתקרב אליהם, לגעת בהם, לחוש את נוכחותם, לראות האם באמת יצרו בנו את התחושות להן קיווינו.

בהקשר זה חושב לדעת כי נוכח הדפוסים השונים של מריכת הפנאי בגיל המבוגר, מתפתחת לנגד עינינו פעילות ענפה ואינטנסיבית של "מוצרי נאי" ו"שירותי פנאי", שבכוחם למלא צרכים בסיסיים וחיוניים ביותר בקרב אוכלוסיות הגיל השלישי, ולתרום מהותית לשיפור איכות חייהם בתחומים שונים: העשרה ואתגרי חשיבה, בריאות ותחזוקת הגוף, תרבות, בידור, תחביבים, התנדבות ועוד. המגוון הוא רחב, והוא הולך ומתפתח כל הזמן. לכם רק נשאר לבחור את אשר לבכם חפץ.

בשיפולי הטבלה אני מציע למקם את השגרה. כל מה שאינו נמנה על הקטגוריות הנ"ל, אך הכרחי למהלך חיים תקינים, הוא בגדר שגרה.

לסיכום: עיצוב חיינו ומשמעותם בגיל המבוגר תלוי בנו. היערכות נכונה, נימול נכון של הזמן, הכנה נפשית ראויה ותכנון קפדי של התקופה שלאחר הפרישה יהפכו את חיינו למגוונים ומאושרים ויאפשרו לנו פינוקים, יופי, נינוחות, התפתחות והעצמה אישית ובקיצור- איכות חיים. אם אכן נשיג את כל אלה בפרק חיינו המאוחר- האם אין זו דרך מאתגרת, מרתקת ומסעירה לנהל רומן אמיתי ומרגש עם הזמן שנותר לנו?