הפסיכולוגיה בקולנוע

פסיכולוגיה לקולנוע אקדמי: כוחו של הקולנוע

בשנת 1925, המפיק ההוליוודי סמואל גולדווין, הודיע שהוא עומד לצאת למסע לווינה, בתקווה להיפגש עם זיגמונד פרויד. האמרגן בעל הפה הגדול, גרם בהכרזה זו ל"רעידת אדמה" בהוליווד ברמת שיא.

הרעיון היה שפסיכואנליזה תספק חומרים לתסריטים, ותשפיע על שחקנים ובמאים עם תכנית "מוטיבציה רגשית אמיתית ורצונות מודחקים" שתבוא לידי ביטוי על המסך, מתוך מטרה לפתות את פרויד, מומחה האהבה הגדול בעולם, להכניס את הפסיכולוגיה לתקשורת ולמדיה.

למרבה הצער, רעיון זה לא יצא לפועל, שכן פרויד לא התחבר לאופן שבו עבודתו, המאופיינת במרכיבים מיניים, תתורגם לתסריטים פסיכולוגיים פופולאריים, והניו יורק טיימס קונן על דחייתו של פרויד את גולדווין.

אתר זה סוקר את השפעות הפסיכולוגיה על התפתחות הקולנוע החל משנות העשרים המוקדמות ועד היום, וההשלכות לגבי הפרעות התנהגות ופסיכולוגיה חברתית.

השפעת הפסיכולוגיה על הקולנוע

קולנוע ופסיכולוגיה חברו יחד במשך שנים רבות. כשהקולנוע הראשון הוקרן בקפה גרנד בפריס, בשנת 1895, על ידי האחים לומייר, אוניברסיטאות אירופאיות אבזרו מעבדות פסיכולוגיות באמצעות סוללת מכשירים על מנת ללמוד את המכאניקה של תפיסת זיכרון חזותי.

עשור לאחר מכן, הקולנוע האמריקאי מצא את עוצמתו בחוד החנית של ההיסטוריה המוקדמת עם סרטים בעלי משמעות פסיכולוגית. מקהלת הפרשנים בתקשורת ובמדיה החלו לתהות אם תעשיית הקולנוע נוצרה, כדברי המבקר והסופר פרנסיס האקט, כמכשיר הגדול של התרבות הפופולארית שאי פעם הומצאה.

מה שמדאיג יותר היה שמתנגדי הקולנוע המוקדם הזהירו כי ככל שהפסיכולוגיה בולטת בקולנוע, כך גוברים ההרגלים של אנשים לסגל חשיבה עוויתית מתוך תמונות המסך המהבהב, המשפיעות על נפש האדם, ובסופו של דבר משפיעות באופן של כוח מוסרי. ורטיגו, נדודי שינה ורוב התסמינים הקשורים בהיסטריה כבר מצאו את מקומם באולמות החשוכים של בתי הקולנוע.

השאלות לגבי ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של הקולנוע, התחילו לגבור בשנת 1900. פסיכולוג מהרווארד ביטא את מחשבותיו לגבי הפסיכולוגיה בתקשורת ובמדיה, וקבע ש"תמונות" בקולנוע אינן אלא בידור זול.

מעמד העובדים האמריקאים, שבזכות חמישה סנט התוודעו ל'שוד הרכבת הגדול' בשנת 1903, התחיל להשתנות. אספסוף של צעירים פרועים שבילו את לילותיהם בצפייה בקולנוע פרוע, התחילו לתרגם את המתרחש על המסך לחיים האמיתיים. פסיכולוגים האמינו שהתקשורת והמדיה תופסות אמצעי שליטה על זיכרונות, תפיסות ורגשות.

פסיכולוגים יועצים בהוליווד

פסיכולוגים מובילים קיבלו הזמנות מפרמאונט, והתבקשו לסייע בפיתוח סדרת תכנות פסיכולוגיות עבור "האוניברסיטה הקולנועית הווירטואלית של האולפן. המיזם היה אמור להיות סוג של האוניברסיטה הפתוחה, למעט הקורסים וההסמכות.

אך האולפנים הגדולים לא נועדו לשמור על מערכות יחסים ארוכות טווח עם פסיכולוגיה אקדמית. הבטחתו של גולדווין להביא את הפסיכואנליזה למסך, נוצרה בסופו של דבר טוב יותר על ידי סדרת סרטי מותחנים ודרמות, כגון 'בכבלי השכחה' של אלפרד היצ'קוק בשנת 1945, אשר סיפק לאמריקאים רבים את ההיכרות הראשונה שלהם עם גחמות ניתוח חלומות ויתרונות הריפוי בדיבור.

תופעת הלוואי המצערת של התאהבות זו הייתה כי יוצרי סרטים עסקו במשך זמן רב מידי בעלילות דמיוניות, והתעלמו מההשלכות והדרמות שאפפו את כניסת הפסיכולוגיה לקולנוע, באופן שהשפיע במיוחד על הפסיכולוגיה החברתית בין שנות השישים לשנות השבעים.

סרטים פופולאריים מאפשרים לצופה לבקר בארצות זרות, לחוות עולמות זרים, לחזות בהתנהגויות של בעלי חיים פרהיסטוריים, ולקחת טיסה ישירה אל עולם הדמיון. הסרטים גם מלמדים אותנו על אירועים היסטוריים, על נושאים חברתיים ופוליטיים, ועל מצוקות המין האנושי, כגון מאבק במחלות נפש.

בדיוק פי שרוב האנשים לעולם לא יחוו באופן אישי מסע בחלל, הם יכולים לקחת טרמפ וירטואלי באמצעות הקסם של הקולנוע אל החלל. עבור רבים, החשיפה המשמעותית היחידה שלהם לפסיכופתולוגיה, היא דרך דמויות של סרטים.

קחו, למשל, את זוכה פרס האוסקר, ג'ק ניקולסון, אשר מתאר הפרעה טורדנית כפייתית בסרט 'הכי טוב שיש'.

דסטין הופמן מגלם אוטיסט בסרט 'איש הגשם', וניקול קידמן מגלמת אישה מוכת דיכאון בסרט 'השעות'. לעומת זאת, לא כל הסרטים מתארים מחלת נפש ברמת דיוק ורגישות.

קורסים לפסיכופתולוגיה, בעיקר רמת התואר הראשון, נוהגים לשלב את הסרטים הקלאסיים בהוראה שלהם. הבלוג שלי מציג לעתים קרובות ביקורות של סטודנטים אשר מחפשים סרטים על מנת לכתוב עליהם ביקורת, ואני מציגה בבלוג סרטים מומלצים אשר קשורים לפסיכולוגיה. לעתים קרובות, המרצים שלי מפנים אותי אל סרטים אשר עוסקים בפסיכופתולוגיה. במשך השנים, לקחתי כמה קורסים של קולנוע, אשר בחנו סרטים קלאסיים מתוך זוויות צפייה שונות.

הנצחת הסטיגמה

הנצחת הסטיגמה אשר קשורה במחלת נפש היא תלונה נפוצה על סרטים פופולאריים. סרטי אימה רבים מנצלים את הרעיון של "בית המשוגעים" ואת ה"משוגע". הפרעת זהות דיסוציאטיבית היא מצג שווא אשר מוצג בקולנוע שוב ושוב, מתוך ניסיון לשלב הומור, כמו בסרט 'אני, עצמי ואיירין'.

איש הגשם

בשנות השישים, נשים חולות נפש הוצגו כנימפומניות וליליות והקולנוע קידם את התיאוריה לפיה סכיזופרניה עשויה להיות מועברת דרך הדם. על מנת להתמודד עם הרעיון של הסטיגמה, התבקשו תלמידים לקולנוע לזהות את ההצהרות הכוזבות בסרט, כמו גם לקחת בחשבון את ההשפעה שיש לסרט על עמדות ציבור לגבי מחלת נפש. קריאת מספר תיאוריות פילוסופיות לגבי "המיתוס של מחלת נפש" מקדמת את השיקול של הסטיגמה.

בקיצור הוליווד מציגה עצמה כאילו היתה פסיכולוג קליני ומתיימרת להבין בפסיכואנליזה כאילו יושבים פסיכולוגים מומחים שכותבית את התסריטים.

בלוג:



מתקני תצוגה internet-guide.co.il
צור קשר: